כנאענה נ' הראל חברה לביטוח בע"מ

פסק דין

הצדדים הסמיכוני לפסוק בתביעה זו על דרך הפשרה, לפי סעיף 4(ג) לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975.

המדובר הוא בתביעה לפיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו לתובע עקב תאונת דרכים שאירעה ביום 12.1.2012 (להלן: "התאונה"). אין טענה לנכות צמיתה עקב התאונה.

התובע, יליד שנת 1991, בן 20 במועד התאונה, סטודנט להנדסה במכללת סכנין. התאונה אירעה, בזמן שישב במושב האחורי ברכב עם שני נוסעים אחרים.

ממקום התאונה הובהל התובע על ידי מד"א אל בית החולים לגליל מערבי נהריה, שם התלונן בעיקר על חבלה בכף רגל ימין ובבדיקתו ע"י אורטופד אובחנו אצלו חתך בצד גבי של כף הרגל ומספר גידים קרועים. במיון ותחת הרדמה מקומית, בוצעה שטיפה והוצאת גופים זרים וסימון הגידים ויממה לאחר מכן, ביום 13.1.12, עבר התובע ניתוח בכף רגלו, בוצעה אקספלורציה של פצעים, תפירת גידים וסד גבס.

התובע אושפז למשך 4 ימים ובמהלך אשפוזו טופל במשככי כאבים ואנטיביוטיקה והוא שוחרר ביום 15.1.2012 עם המלצות להמשך מעקב, נטילת משככי כאבים, החלפה חבישה בקופ"ח ודריכה על עקב בלבד של רגל ימין וחופש מחלה במשך חודש ימים.

התובע היה במעקב המרפאה האורטופדית בבי"ח בנהריה. הוא נבדק ביום 29.1.2012 והתלונן על כאבים בכף הרגל. בבדיקה הוצאו התפרים, הותר לו להתחיל בדריכה על הרגל תוך שימוש בגבס ואושרה לו חופשת מחלה במשך שבועיים. ביום 12.2.2012 שוב נבדק התובע במרפאה האורטופדית ואושרה לו חופשת מחלה נוספת של 20 יום.

התובע הופנה לטיפולי פיזיותרפיה ועבר 12 טיפולי פיזיותרפיה במשך חודשיים, בין התאריכים 20.2.2012 ועד 8.4.2012. בדו"ח טיפול שהונפק בתום סדרת הטיפול נרשם כי התובע עדיין מתהלך בעזרת קביים, סובל מחולשה בכוח שרירים בשוק ימין והגבלה בתנועות הקרסול והבוהן.

לכתב התביעה צורפו אישורי מחלה מיום התאונה ועד ליום 12.4.2012 (88 ימים).

מהמסמכים הרפואיים העדכניים שצורפו לסיכומים, עולה כי התובע המשיך לסבול מכאבים ברגל גם כשנה לאחר התאונה ואובחנה אצלו צלקת בכף הרגל, בנוסף להגבלה ניכרת בכיפוף הבוהן הגדולה ללא חסר תחושתי. כך לפי בדיקת האורטופד מהימים 14.3.2013 ו- 19.3.2013 והוא שוב הופנה לטיפולי פיזיותרפיה.

טענות הצדדים

התובע טען כי מדובר בתאונה קשה, בה נגרמו לו חבלות קשות בכל חלקי גופו, כאשר בשל עוצמת המכה נהרג נוסע אחר שהיה ברכב.

מנגד נטען ע"י הנתבעת כי פגיעתו של התובע בתאונה היתה פגיעה קלה, אשר לאחריה חזר לתפקוד מלא, ללא כל מגבלה.

וכך התייחסו הצדדים לראשי הנזק השונים:

כאב וסבל: ב"כ התובע טען בסיכומיו כי נכון להיום סובל התובע מחולשה בכוח השרירים ברגלו, מהגבלה בתנועות הרגל ומצלקת מכערת ובולטת בה וביקש לפסוק לתובע פיצויים, בגין כאב וסבל, בגובה הפיצוי הנפסק בגין 10% נכות צמיתה ובסך של 17,600 ₪.

הפסד השתכרות: התובע טען כי לפני התאונה הוא עבד בעבודות בניין וכי לאחריה הוא נעדר מעבודתו ואף לא הצליח, בהמשך ונוכח המגבלה ברגל, לשוב למעגל העבודה כלל.

לכתב התביעה צורפו שני תלושי שכר עבור החודשים 12.2011 ו – 1.2012, מהם עולה כי בחודשים אלה השתכר התובע סך של 3,474 ₪ נטו. ב"כ התובע ביקש לפסוק לתובע פיצויים בגין הפסדי שכר במשך 18 חודשים שלאחר התאונה, ובסה"כ 64,800 ₪.

הוצאות רפואיות, נסיעות ועזרת הזולת : בגין אלה ביקש התובע לפסוק לו פיצוי בסך של 20,000 ש"ח. לטענתו, לאחר האשפוז הוא נזקק לביקורת בבי"ח, לטיפולים רבים ולביקורים בבית המרקחת במשך חודשים, דבר שגרר הוצאות נסיעה, טיפולים ועזרה מבני משפחתו שנאלצו להסיעו לכל מקום. עוד נטען כי התובע נאלץ לרכוש גרב ונעל מיוחדים בעלות גבוהה.

מנגד טענה הנתבעת כי התובע נפצע באורח קל בלבד בתאונה, כי חזר ללימודיו ללא כל מגבלה וכי לא היתה לפגיעתו כל השלכה תפקודית. הנתבעת ביקשה לפסוק לו פיצויי גלובלי בסך 5,000 ₪.

הנתבעת הפנתה לעברו הרפואי של התובע ובעיקר לתאונה דרכים קודמת בה היה מעורב ביום 28.3.2009, בעקבותיה התלונן בעיקר על רגישות בצוואר והגבלה בתנועות סיבוביות ורגישות בגב תחתון עם החמרה ביישר. הנתבעת טענה כי ככל שהתובע סובל מהגבלה כלשהי, הרי שיש ליחסה למצבו הרפואי הכולל ובין היתר לפגיעתו בתאונת דרכים משנת 2009.